זירת הספורט

צרכים שכליים: קבלת מידע עובדתי על ענפי הספורט השונים, תוצאות המשחקים, סטטיסטיקות הספורטאים, מידע על קבוצות ועוד. את התפקיד הזה ממלאים ביעילות עיתונים ומגזינים, טלוויזיה ורדיו. צרכים רגשיים: התרגשות בזמן צפייה בשידור המשחק, שבו משחקים קבוצה אהודה או שחקן אהוד. הספורט מערב אירועים מאושרים, מצחיקים ומרגשים צורך זה מתמלא בחוויית הצפייה באירוע באצטדיון עצמו, יותר מאשר הצפייה בטלוויזיה. צרכים חברתיים: צפייה משותפת במשחקי ספורט עם חברים, משפחה, השתייכות לקהילה מסויימת )אהדה לקבוצה, מימוש ערכים משותפים( צרכים אסקפיסטיים: בריחה מצרות היום יום ושקיעה בעולם חלופי. צורך זה מסופק בעיקר באמצעות המדיום הטלוויזיוני. ההיסטוריה של סיקור הספורט בתקשורת קולנוע- עוד לפני שהיו רדיו וטלוויזיה- היה קולנוע. שיתופי פעולה בין יוצרי הקולנוע למארגני תחרויות הספורט, הביאו את השידורים למסך הקולנוע. בדומה לסרט בקולנוע, משחקי הספורט הם אירוע שאינו זקוק להסברים, כולם יכולים להבין אותו, יש בו טובים, רעים, חסרי סיכוי ומועמד לניצחון. לצד שידורי ספורט מלאים בקולנוע שודרו גם יומוני חדשות לפני הסרטים, בדומה למהדורה המשודרת כיום בטלוויזיה. בתוך המהדורות, הוסיפו ידיעות גם על ספורט. לקראת שנות ה-30 של המאה ה-20 עם התגברות הפופולאריות של הספורט התחילו מארגני התחרויות לבקש תשלום על סיקור המשחקים. רדיו- שידורי הספורט ברדיו החלו במהלך שנות ה- 30 של המאה ה-20 . היתרון ברדיו היה בעלות ההפקה הנמוכה שבהעברת שידור חי ברדיו, לצד הפופולאריות הגוברת של משדרי ספורט שסייעו בשיווק המכשיר החדש. מארגני תחרויות הספורט, ששמחו על החשיפה הזו הביעו חשש כי עד מהרה החלופה הנוחה תביא להפסדים כספיים, מכיוון היא תפגע בצפייה במגרשים עצמם. בפועל, הרדיו לא הביא להפסדים כספיים. שידור התכנית, בליווי ניתוח ופרשנות, תרם להתפתחות הספורט ובו בזמן להתבססות הרדיו. הפופולאריות העצומה של משדרי הספורט לא נעלמה גם בעקבות התפתחות אמצעי תקשורת נוספים כמו הטלוויזיה. עד היום הרדיו מהווה מדיום פופולארי להעברת משדרי ספורט. כשתוכניות ספורט כמו "שירים ושערים" הפכו לנכס תרבותי במדינת ישראל.
http://olympics.walla.co.il/item/2986866

זירת הקליפים

 סגנון המוסיקה: מהו הסגנון המוסיקלי? )רוק, פופ, ג'אז וכו'( האם קיים קשר בין הסגנון לצד החזותי של הקליפ? • אינטראקציה בין פס הקול לתמונה: מה דומיננטי יותר, פס-הקול או התמונות? האם שני מרכיבים אלה )הקול והתמונה( מחזקים זה את זה? גורעים זה את זה? משלימים זה את זה? האם יש קשר בין התמונה לבין המוזיקה מבחינת מצב הרוח? האם יש ניגוד או השלמה ביניהם? • עיצוב הקליפ ושפת הוידאו: מיקום - היכן צולם? תאורה, אפקטים, תלבושות, צבעים, סוג עריכה • האם יש בשיר מסרים חברתיים או פוליטיים? • אילו מסרים מועברים דרך פס הקול ואילו דרך התמונה? האם הם חופפים? • מילות השיר – האם יש קשר בין המילים למסרים האחרים בקליפ? האם המילים ברורות? האם הן חשובות לצד התמונות? קליפים בעידן היוטיוב 1 .קליפים לא מוצגים רק בטלוויזיה, אלא זמינים בכל מקום באינטרנט. 2 .יוצרים שרוצים להתפרסם או להישאר בתודעה חייבים להעלות את הקליפים ליוטיוב. 3 .כוחם של ערוצי הקליפים נחלש, והם נאלצים להוסיף תוכן או "לחשב מסלול מחדש" )לדוגמא, ערוץ 24 כמעט ולא משדר קליפים על אף שזו מטרתו המקורית(. 4 .ניתן לשתף קליפים בלחיצת כפתור לכל מקום בעולם. מגדר מה זה מגדר? מגדר הוא המאפיין הבסיסי של אדם כ"בן" או "בת". באמצעות התקשורת, מתרחש תהליך הנקרא "חיברות לתפקידי מגדר". תהליך זה מתחיל מרגע שהאדם נולד, באמצעות בגדים, צעצועים, לימוד השפה והתקשורת. האדם לומד ומפנים איך צריך להתנהג בהתאם למגדר שלו מתוך צפייה בהתנהגות הוריו, מחנכיו ובני גילו, ומתוך תגובותיהם להתנהגותו שלו. כל סטייה מהתנהגות לגיטימית למגדר יכולה להיתפס כהפרה של דפוסי התנהגות חברתיים.
https://www.youtube.com/watch?v=oiKj0Z_Xnjc

פרסום סמוי  מר דני דיין - הפרה בתקנון האתיקה

נ ג ד

עיתון "הארץ"

ערעור וערעור שכנגד

מר דיין מופיע בעצמו;

בשם עיתון "הארץ" – עו"ד טל ליבליך וד"ר ספי הנדלר;

החלטה בערעור

בפנינו הוגשו ערעוריהם של עיתון הארץ (להלן: "הארץ"), הנילון בפני בית הדין קמא, ומר דני דיין (להלן: "דיין"), כמי שהיה המתלונן בפני הערכאה דלמטה (החלטת הערכאה הראשונה בהמשך).

אף שאין הדברים חשובים למהותו של דיון, נציין כאן, למען הסדר הטוב, כי "הארץ"  הקדים כרונולוגית את הגשת ערעורו בפנינו, ומשום כך נחזה ערעורו של  "דיין", כערעור שכנגד על ערעורו של"הארץ" .

פתח דבר

1.               שני הערעורים כאחד מכוונים כנגד החלטת בית הדין דלמטה, אשר קבע, כי הארץ היפר את הסעיפים 8 ו-6(ד') לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות (להלן: "התקנון"), אלה המתייחסים לפרטיות ולשמו הטוב של הנפגע, גם לכך שכותרת בכלי הפרסום לא תהייה מטעה.

2.               עוללות הדברים נסבו על ידיעה וכתבה, אשר פורסמו בהבלטה בעמוד הראשון של עיתון "הארץ", ביום ה', ה- 7 באפריל 2011.

3.               בכותרת הראשית, אשר הייתה הגדולה מכל כותרות אותו עמוד, והופיעה בפתח העמוד הראשון למעלה, נכתב כך:

 "יו"ר מועצת יש"ע: אני כלכלן. אני יודע שמתנחלים יסכימו לפינוי תמורת מחיר הוגן".

4.               בכותרת המשנה, באותו העיתון, נכתב כך:

"בסדרת שיחות עם אנשי השגרירות האמריקאית, חושפים אישים בולטים בישראל דעות הפוכות מאלה שהם משמיעים בציבור. מנהיג המתנחלים, דני דיין, מתבטא נגד פעולות תג מחיר ומודה שהוא "מבין את הפלשתינים". גילויים נוספים מדברי בכירות ישראלית במסמכי וילקיליקס- מחר ב"הארץ השבוע".

5.               בעליל עולה מהכתבה הנ"ל, אשר גלשה אף לעמ' 3 בעיתון, באותו היום, כי זו נסמכה על התיק הישראלי, אשר נחשף במסמכי וילקיליקס.

6.               כאמור במצג העובדתי, אשר תיאר בית הדין קמא, הייתה הכתבה האמורה סקירתית בעיקרה, כללה ציטוטים מדברי המתלונן, כפי שניבטו ממסמכי וילקיליקס.

7.               כפי הנכתב בפתיח לכתבה, באותיות מאירות עיניים, ברור היה לקורא הסביר, כי מר דיין חשף בשיחותיו עם  אנשי השגרירות האמריקאית, דעות הפוכות מאלה שהשמיע בפני הציבור בישראל (כנטען שם, "כפל לשון") כמו לדוגמא זו המתוארת, בהחלטה זו, בס' 3 דלעיל.

8.               בחלוף יום (בתאריך 8 באפריל, 2011), קיבל דיין תהודה פרסומית נוספת, שעה שבצד תמונתהמתלונן, במוסף "הארץ השבוע", נכתבו הדברים הבאים:

"יו"ר מועצת  יש"ע, דני דיין, מבטיח: מתנחלים יסכימו להתפנות תמורת מחיר הוגן".

9.               עוד כהנה וכנה פרסומי דברים, אחזו עמודי העיתון הנילון, ובסופו של יום (23/6/11) הגיעה תלונת המתלונן, המתייחסת לפרסומים הנ"ל, אל מועצת העיתונות.

הערעורים

10.               בשלושה ראשים קבל המתלונן בפני מועצת העיתונות:

                        א.          היעדר אמת בפרסום, כאילו השמיע הוא, קבל אנשי שגרירות ארה"ב, דברים אשר אינם תואמים את עמדותיו בציבוריות הישראלית. כך למשל, כותרת המשנה במוסף "הארץ השבוע", ממנה עלה, כפי המתואר לעיל, כאילו "הבטיח" המתלונן בפני האמריקנים, כי מתנחלים יתפנו תמורת פיצוי ראוי. לטענת המתלונן, לא הייתה כל אחיזה במציאות לפרסום זה, גם לא ביטוי נכון של עמדותיו.

                        ב.           ראש שני לתלונה, התייחס להעדר תגובה מצד המתלונן, באשר הנילון לא ראה לנכון לבקש את תגובת המתלונן טרם פרסום הכתבות, גם לא נאות, לאחר הפרסום הראשון, לפרסם את התגובה אשר שלח אליו המתלונן.

                         ג.           ובשלישית, טען המתלונן, כי על הנילון היה לפרסם את מסמכי וילקיליקס במלואם, ובגרסתם המקורית, ולא לסמוך על חלקי תיאורים (טיעון זה נזנח ע"י המתלונן, בדבריו בפנינו, משהתברר כי למסמכים הנ"ל ניתן, בסופו של יום, פרסום באתר אחר).

11.               עמדתו של עיתון "הארץ", התבססה על כך שהדברים שהביא, מלשון המתלונן, כמצוין במסמכי וילקיליקס, היו בבחינת "אמת דיברתי", קרי: דברים מבוססים וציטוט מדויק מהמסמכים הנ"ל.

12.               לדעת הנילון, הזכות לפרסום תגובות איננה זכות קנויה, וממילא תגובתו של המתלונן, כאשר נשלחה, גבלה כשלעצמה בהתבטאויות בלתי נאותות, ומשכך, לא הייתה, על פניה, ראויה ומידתית, ולא היה זה מן הראוי ליתן לה פרסום.

13.               גם חוות דעתו של המשנה ליועצת המשפטית של מועצת העיתונות, (להלן: "המשנה") גרסה, כי אשר פורסם בכתבות הנילון, תאם את האמור במסמכי וילקילקס, וע"כ לא מצא פגם בעצם פרסום הדברים כמות שהם, ומשכך, גם לא ככאלה הראויים להתייחסות בית הדין שבכאן.

14.               באשר להעדר מתן זכות תגובה, הנה כאן, לדעת המשנה, כשל הנילון שכן, בנסיבות העניין, ראוי היה לפרסם את תגובת המתלונן.

15.               משכך, מצא המשנה כי יש להביא את התלונה לברור בפני בית הדין של מועצת העיתונות, אך ורק בכל הנוגע לאי פרסום תגובת המתלונן.

16.               בית הדין דלמטה דן באריכות בטעונים המפורטים לעיל, וסופם של דברים, ולאחר דיון נוקב, קבע, כי "הארץ" היפר את הוראות הסעיפים 8 ו- 6(ד) לתקנון האתיקה העיתונאית, ומכח האמור בס' 51(א) לתקנון הנ"ל, הורה על פרסום החלטתו, בצרוף התנצלות, אשר אמורה הייתה להתפרסם בעיתון יום שישי, או בגיליון ערב ראש השנה, לפי בחירת העיתון, באחד משלושת עמודי החדשות הראשונים, ובהבלטה ראוייה.

17.               כפי האמור לעיל, שני הצדדים ראו לנכון לערער על החלטת ביה"ד קמא.

18.               בפירוט יתר, בכתב ובע"פ בפנינו, הסיג "הארץ" על החלטתו של בית הדין, כפי האמור להלן:

                        א.          שגגה נפלה בפני ביה"ד, בקביעתו כי "הארץ" היפר את הוראת ס' 8 לתקנון, בהתייחס לאי בקשת תגובת המתלונן, מן הטעם שהתנאים, אשר מונה הס' הנ"ל (נגיעה לפרטיות המתלונן - סיכון בפגיעה בשמו הטוב - וכן כי על הפרסום האמור להיות "רגיל") לא נתקיימו בענייננו.

                        ב.           בדברים שפורסמו, כך "הארץ", קיים עניין ציבורי רב - אין בינם לבין פרטיותו של המשיב, ולא כלום - וגם המקרה בענייננו, איננו מקרה "רגיל", במובן כוונת  הסעיף 8 הנ"ל.

                         ג.           ובכלל, איש ציבור, בגין נגישותו לכלי התקשורת, ראוי שיגלה סובלנות וסבילות, לפרסומים הנכרכים אליו ולגביו, וזאת, משום עצם תפקידו הציבורי, המחייב, מניי וביי, גם פרסומים שכאלה.

                        ד.           "הארץ" סבור, כי פרסום תגובה, מכח ס' 8 לתקנון, אינו בבחינת חובה קטגורית, לא כל שכן אבסולוטית, וזו מתחייבת אולי, אם אכן עסקינן בפרסום "רגיל", אלא שזה כאמור, אינו המקרה שבענייננו.

                        ה.           לדעת "הארץ", עוד שגה ביה"ד דלמטה, שעה שלא קיבל את החלטת המשנה ליועצת המשפטית, ולא הגביל עצמו לדון אך ורק כפי החלטתו, קרי: " בכל הנוגע לאי פרסום תגובת המתלונן". "הארץ" סבור, כי יש להיות נאמן להחלטת המשנה ליועצת המשפטית, ועל הדיון, בפני בית הדין קמא, היה להתמקד בנקודה זו בלבד.

                         ו.           גם לעניין ההחלטה, אודות הפרת הסעיף 6(ד) לתקנון, שלפיה כותרת המשנה, של הכתבה, מיום 8/4/2011 הייתה מטעה, ערער "הארץ". לדעת העיתון, דרכן של כותרות משנה להיות תמציתיות ומסכמות את רוח הדברים. כך נעשה גם במקרה נשוא תיק זה. משום זאת, הכיתוב כי דיין הבטיח שמתנחלים יוכלו להתפנות בתמורה לפיצוי, הינה אך פרשנות הגיונית וסבירה לדברי דיין, אשר נתפס ע"י אנשי הממשל האמריקנים כמי שמייצג את המתנחלים, וכבר סמכות לטביעת מדיניות, כפי הנכתב בעיתון.

                         ז.           אפילו תאמר, כך עיתון "הארץ", כי אין הדברים שפורסמו בכותרת המשנה מקובלים על דיין, עדיין לא חרגה כותרת זו ממתחם הסבירות, בוודאי שאיננה בוטה, או קשה, באופן שניתן להגדירה, כהטעייה.

                        ח.           הוסף לכך את הטיעון, שלפיו לא היה צריך מלכתחילה לדון בשאלה זו, נוכח עמדתו הכתובה של המשנה ליועצת המשפטית, ותגיע למסקנה, הנחרצת בעיני "הארץ", כי העיתון לא היפר כלל את הוראת הסעיף 6(ד) לתקנון.

                        ט.          גם לעניין חובת ההתנצלות ערער "הארץ". התנצלות, לדעתו, הינה ביטוי של מחשבות, תחושות שבלב, ואין בית הדין דלמטה יכול לכהן כ"משטרת מחשבות". ובכלל, אין זה ראוי שדווקא המשפט, יעודד הצהרות סרק, שאין מאחריהן כוונה אמיתית. התנצלות מאולצת, תאיין דווקא משמעותה של התנצלות כנה.

19.               מר דיין השתית יסודות ערעורו על שתי נקודות, שבגינן, לדעתו, שגה בית הדין:

                        א.          האחת, בכך שקבע כי דיין לא הרים את נטל ההוכחה לעניין העבירה, עפ"י הסעיף 4(א) לתקנון,

                        ב.           והשנייה, השארת שיקול הדעת ל"הארץ", באיזה עמוד לפרסם ההתנצלות, בצד קביעת העיתון, מהי הבלטה ראויה.

20.               דיין תיאר בהרחבה את פרטי ערעורו בשתי הנקודות הנ"ל, הן בכתב הערעור והן בדבריו בפנינו.

                        א.          בערעור שבכתב, גלש מר דיין גם לנושא העדר מתן תגובה מצידו, באשר לדעתו, דווקא ההחלטה שלא לאפשר לו להגיב, על אשר פורסם עליו ב"הארץ", חייב הקפדת יתר, בבדיקת מהימנות הדברים, אשר פורסמו אודותיו. על פניו נראה, כאילו סבר דיין, שההחלטה שלא לאפשר לו זכות תגובה, מובנית הייתה אצל הנילון, עוד בטרם פרסום הכתבות. לא שוכנעתי בכך.

                        ב.           לטעמו של דיין, קבעה הערכאה דלמטה, עוד בטרם שמיעת הטיעונים, כי אין ביכולתה לקבוע אם "מדובר באמת, אם לאו". משכך, רוקן מכל תוכן הס' 4(א) לתקנון, שכן תנאי מוקדם ליישום הסעיף הנ"ל, הוא הקביעה, כי אין בדברים שפורסמו, אמת.

                         ג.           בכך שנמנע בית הדין קמא לקבוע כי "הארץ" עבר על הוראות  הס' 4(א), הקל בית הדין, הקלה בלתי סבירה עם הנילון.

                        ד.           לעניין ההתנצלות גורס דיין, כי על בית הדין היה לקבוע, את מידות ומיקום מודעת ההתנצלות, אך בוודאי ראוי היה כי ההתנצלות תפורסם בעמודו הראשון של "הארץ".

ההכרעה בדין

21.               דומה שלא חסכנו במקום ובזמן, כדי להביא לביטוי, את השגות שני הצדדים כאחד, בתיק זה. כבר בפתיח לדיון הבהרנו לצדדים, כי אנו, כערכאת ערעור, לא ניכנס לנעלי הערכאה דלמטה, שהרי בהחלט יכול שדעת כל אחד מחברי ההרכב הנוכחי, לא תחפוף בהכרח את דעתם של הדיינים, אשר ישבו בבית בדין קמא. בהחלט יכול להיות, אלא שלא כך נראה לי כראוי לבחון את ההחלטה דלמטה.

22.               לשון אחרת, ביקשנו מהצדדים, לשכנענו, במה שגה בית הדין קמא בהחלטות שנתן, אם אכן שגה.

23.               כפי האמור לעיל, בדקנו את טענות הצדדים לכאן ולכאן. מחד, טענותיו של המתלונן בפנינו, אשר אופיינו בלא מעט רגשנות, הנגזרת, בנסיבות העניין, מתדמיתו ומעמדו הציבורי דאז, בהתייחס לפומביות הכתבה בפני הציבור הרחב, ככלל, ובקרב  ציבור תושבי יהודה ושומרון בפרט - ומאידך, תגובת הנילון, זו אשר הועלתה בכתב ומונחת הייתה לנגד עינינו במהלך הדיון כולו, כמו גם דברי פרקליטתו בפנינו. אלה גם אלה, הנחו אותנו בבואנו להכריע בדין, בתיק זה.

24.               כפי המתואר לעיל, טען הנילון בפנינו, כי שגה ביה"ד קמא בקביעתו ש"הארץ" היפר את הוראת ס' 8 לתקנון, בהתייחס לאי בקשת תגובת המתלונן, מן הטעם שהתנאים, אשר מונה הס' הנ"ל (נגיעה לפרטיות המתלונן- סיכון בפגיעה בשמו הטוב - וכן כי על הפרסום האמור להיות "רגיל") לא נתקיימו בענייננו.

25.               עוד טען הנילון, כי בדברים שפורסמו, קיים עניין ציבורי רב וכי אין בינם לבין פרטיותו של המשיב, ולא כלום. שלא לאמר, שהמקרה בענייננו איננו "רגיל", במובן כוונת הסעיף 8 הנ"ל.

26.               לדעת הנילון, איש ציבור, בגין נגישותו לכלי התקשורת, ראוי שיגלה סובלנות וסבילות, לפרסומים הנכרכים  אליו ולגביו, מעצם תפקידו הציבורי, המחייב, לפרקים, מניי וביי, פרסומים שכאלה.

27.               צר לי, ברם אין דעתי כדעת הנילון, בוודאי לא לפרשנותו את המילה "רגיל".

28.               לטעמי, בס' 8 לתקנון, קבע מתקין התקנות, כי פרסום ללא הסכמתו של אדם, הנוגע לפרטיותו, או לשמו הטוב, ואשר עלול לפגוע בו, מצריך, ברגיל (דהיינו, בדרך השגרה), ברור מוקדם עימו, ופרסום הוגן של תגובתו. כל התייחסות אחרת, הינה בבחינת יוצא מן הכלל, המעמיסה על הנוהג כך, חובת הוכחה מוגברת להצדקת נוהגו זה.

29.               אין בליבי ספק, לעניין מלאכתו הקשה של עיתונאי, המסקר אירועים חדשותיים מחד, ומבצע תחקירים עיתונאיים, מאידך. שהרי, בצד כל אלה  אמור העיתונאי לשמור על איזון בין צדדים קוטביים. מלאכה זו איננה קלה כלל ועיקר. וכבר תואר, לא אחת, כי יכול שלפעמים עשויה השמירה היתירה על איזון, לפגום דווקא בממסר העיתונאי.

30.               רוצה  אני להאמין, כי לנגד עיני כל עיתון, כמו גם "הארץ", בענייננו, עומדת האמונה לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת. אלא שבאלה, בכל הכבוד, אין די.

31.               שכן, דווקא משום כך, בצד זכותו של הציבור לדעת, צריך שיונף דגל הדיווח ההוגן, המאוזן ובעיקר הזהיר עד למאוד, לכבודו ולשמו של אותו צד העלול להיפגע מהכתבה המתפרסמת. שהרי, לעיתונות, וגם זה לא חדש, יש כוח רב. בכוחה לרומם או להשפיל, להחשיך עולמו של אדם ולערער מעמדו של גוף. [כדברי כב' השופט בדימוס, יצחק זמיר, בתיק דנ"א 732/95 –ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ. קראוס ואח', פד"י נ"ב (3)(11)].

32.               "הארץ" טען בערעורו, כי פרסום תגובה, מכח ס' 8 לתקנון, אינו בבחינת חובה קטגורית,  וזו נעשית אם עסקינן בפרסום "רגיל", שזה כאמור, אינו המקרה שבענייננו.

33.               למקרא הדברים, אשר כתבתי לעיל בהיר, כי גם בטעון זה, אינני תמים דעים, עם דעת הנילון.

34.               אין בקרבי ספק, כי לחופש העיתונות, כמו גם לחופש הביטוי, מקום מרכזי במרקם הדמוקרטי בישראל. חופש זה יכול שישליך גם לגבי ביטויים המשקפים דעות קשות עד למאד  (כפי שכתב כב' השופט אהרון ברק, בבג"צ 339/85 כהנא  נגד  רשות  השידור, פ"ד מא' (3)255)

35.               בתיק 66/94 (אתי אשד נ. איתן מור / "ידיעות אחרונות") נדון נושא הדיווח מבתי המשפט, בבית הדין של מועצת העיתונות. לאור תלונת הנהלת בתי המשפט, שלפיה פרסם עיתונאי "ידיעות אחרונות" ידיעה, אודות מחיקת, או ניסיון מחיקת, חלק מפרטיכל דיון בבית המשפט – ע"י שופט אשר ישב בדין באותו תיק.

36.               כותרת הכתבה דיברה בעד עצמה: "צדק צדק תמחוק".

37.               לטענת הנהלת בתי המשפט, כפי שנמסרה לבית הדין דאז, היתה מוטלת על העיתונאי והעיתון החובה לקבל את תגובת השופט האמור, טרם פרסום הכתבה.

38.               ואמנם, בית הדין לאתיקה, בראשות פרופ' אסא כשר, מצא כי העיתון והעיתונאי אכן עברו עבירה אתית, בכך שלא ביקשו, קודם לפרסום הכתבה, את תגובת השופט ולא ניתן לכך ביטוי בכתבה.

39.               ערעורם של העיתון, "ידיעות אחרונות", והעיתונאי, התקבל בחלקו.

40.               הדברים הנ"ל מצאו ביטוי נוסף בתיק 33/2004, דן ורדינון נ. גלובס פבלישר עיתונות בע"מ, שם, בהחלטה ארוכה ומנומקת, החליט ביה"ד, ושוב בראשותו של פרופ' אסא כשר, כי קודם לפרסום ידיעה, שמקורה בהליך, או עניין משפטי, העלולה לפגוע באדם, יש ליתן לו הזדמנות לפרסום הוגן של תגובתו.

41.               אומנם "הליך, או עניין משפטי", היה חלק מרציו הדיון שם, ברם במבדק מיהות הנושא שבענייננו, נראה לי, כי גם כאן, בתיק זה, על העובדות הנשזרות בו, יכול היה, נשוא הכתבה להיפגע (ולטענתו, אכן נפגע), ומשום כך, ואפילו רק משום כך, צריך היה לבקש את תגובתו של דיין, או, למצער, לאפשר לו זכות תגובה, מייד לאחר פרסום הכתבה הראשונה- משלא עשה כן הנילון, כשל במחדלו.

42.               וברצינות. הפכתי והפכתי בה, ולא ירדתי לסוף הטענה העיקשת, בדבר העדר הצורך במתן אפשרות תגובה למתלונן. מדוע צריך היה לילך בדרך זו? האם באמת ובתמים לא היה פשוט והוגן יותר, לאפשר מתן תגובה, אחרי פרסום שכזה?

43.               בכתבי דברים אלה, ער אנוכי לאשר קבעה מליאת מועצת העיתונות בתקנונה, לעניין היותה  מופקדת על שמירת ערכי עיתונות חופשית וטובה, ובכללם חופש המידע, חופש הביטוי וחופש הבעת הדעה בישראל. חופש הביטוי הינו גם חופש הביקורת, ואין במקרים של חוסר נעימות בביקורת, אפילו בנזק הצפוי בעקבותיה, כדי להשתיקה, בחברה המתיימרת להיות חברה דמוקרטית.

44.               כיוון שכך, אם נכונים ובדוקים היו הדברים אשר בוטאו בכתבות הנ"ל, כמו למשל, לעניין כפל לשונו של המתלונן, יכול שהיו נחזים הדברים כביקורת אובייקטיבית גרידא. אלא שגם אז, לטעמי, ראויה הייתה להתבקש תגובתו של המתלונן. קל וחומר אם אין הדברים נחזים להיות בדוקים, או נכונים.

45.               אמור איפוא: השאילה שלעיל, מבהירה ביתר שאת, כי דבר לא היה נגרע מחופש הביטוי והבעת הדעה של הנילון, אם ניתנת הייתה זכות התגובה לדיין. לטעמי, דווקא ל"הארץ"היה צריך להיות אינטרס, במתן תגובה שכזו.

46.               ואין לשכוח כי בצד ייצוג העיתונות והציבור במאבק לקיומם של הערכים, נשוא ס' 44 דלעיל, פועלת מועצת העיתונות, בה במידה, להבטחת נאמנות לעקרונות האתיקה העיתונאית, מצד כל העוסקים בעיתונות, גם לאכיפתן של אמות מידה מקצועיות, המושתתות על מחויבות מוחלטת לאמת, לדיוק, להגינות, ולא פחות מכך, להגנה על כבוד האדם ולכיבוד צנעת הפרט. מתן זכות תגובה, הינה, לטעמי, חלק משמירה על כבודו של אדם.

47.               שאם לא תאמר כך, ולא יינתן ביטוי מוחצן והולם להכרעת דין זו, איך יישמר כלפי הציבור הרחב חוסנו של הבית הזה, אשר מעצם טיבו נועד לשמור על ערכי עיתונות חופשית וטובה, כזו האמורה לשרת את החברה באופן אמין, אחראי והוגן? והאם לא תפקידנו הוא לדאוג, בין היתר, לפרסום אכיפתן של אותן אמות מידה המגנות, גם על כבוד האדם וצנעת הפרט?

48.               ועל- כן, הנאמנות לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת, איננה בבחינת נדבך העומד בפני עצמו, באשר בצידו ניצבים נושאי הדגל שעניינם: יושר, אמינות ונאמנות לאמת, כמו גם דאגה מובנית לשמו ולכבודו של האדם, אשר עליו, או בגינו, מתפרסמת הכתבה.

49.               עבור מכאן למבחנו של נושא הפרת הסעיף 6(ד) לתקנון, שמכוחו נקבע, ע"י הערכאה דלמטה, כי כותרת המשנה, של הכתבה, מיום 8/4/2011, הייתה מטעה.

50.               על קביעה זו, ערער "הארץ", באשר סבר כי דרכן של כותרות משנה להיות תמציתיות ומסכמות את רוח הדברים. זאת ועוד, הכיתוב, כי דיין הבטיח שמתנחלים יוכלו להתפנות בתמורה לפיצוי, הינו, לדעת העיתון, בבחינת פרשנות הגיונית וסבירה.

51.               ואם בזאת אין די, הנה, לדעת "הארץ", גם אם אין הדברים שפורסמו בכותרת המשנה מקובלים על דיין, לא חרגה כותרת זו ממתחם הסבירות, ואין היא בוטה, או קשה, באופן שניתן להגדירה, כהטעיה.

52.               בכל הכבוד, אין דעתי, לעניין זה, כדעת פרקליטי העיתון. בית הדין קמא, בחן את הדברים להווייתם, ומצא כי כותרת המשנה, לא הייתה נאמנה לאשר נכתב, באותו הנושא, במסמכי ויקיליקס. את משמעות "ההבטחה" של דיין, כפי שפורסמה בעיתון, לא ראה בית הדין עין בעין עם "הארץ".   

53.               משמצא בית הדין קמא, כי הדברים אשר יוחסו לדיין בכותרת המשנה הנ"ל, לא היו מעוגנים בחומר מקורי, ממנו צוטטו, כביכול, אין הנילון יכול להתכסות בגלימת הערעור, באצטלת המילים: "פרשנות הגיונית וסבירה".

54.               בצדק פסק בית הדין דלמטה, כי "הארץ" היפר את הוראת  הסעיף 6(ד) לתקנון, גם אם עשה זאת בתום לב. 

55.               כזכור, טען בפנינו "הארץ", כי שגה ביה"ד דלמטה, שעה שלא קיבל את החלטת המשנה ליועצת המשפטית, ולא הגביל עצמו לדון אך ורק כפי החלטתו, דהיינו: "בכל הנוגע לאי פרסום תגובת המתלונן". "הארץ" סבר בערעורו, כי מן הראוי להיות נאמן להחלטת המשנה ליועצת המשפטית, ועל הדיון, בפני בית הדין קמא, היה להתמקד איפוא בנקודה זו בלבד.

56.               לעניין זה אמר בית הדין קמא את דברו, והדברים מקובלים גם עלי. אלא שפטור בלא כלום אי אפשר, ועל כן אוסיף לעניין זה.

57.               בשונה מדיון משפטי האסור בכבלי הדין, בית דין זה אינו כבול לסדרי דין ולדיני הראיות, הנוהגים בישראל ורשאי הוא לנהוג בדרך אשר תיראה לו כטובה ביותר לעשיית צדק.

58.               משום זאת, או ליתר דיוק, גם משום זאת, שיקול דעתו של בית דין זה, הינו עצמאי לחלוטין, ואין הוא כבול להחלטותיו של המשנה, תהיינה אשר תהיינה. אמת, המשנה, בהחלטתו, סבר, כי על התלונה, נשוא תיק זה, להתברר, ככל הנוגע לאי פרסום תגובת המתלונן, ברם משהובאה התלונה לנגד עיני בית הדין דלמטה, ונפרשה היריעה בפניו, רשאי היה לנהוג, כפי שנהג, עפ"י אומד  שיקול דעתו.

59.               טענו פרקליטי "הארץ" כי התנצלות היא ביטוי של מחשבות, תחושות שבלב, ואין בית הדין דלמטה אמור לכהן כ"משטרת מחשבות". שלא לאמר, כי אין זה ראוי שדווקא המשפט, יעודד הצהרות סרק, שאין מאחריהן כוונה אמיתית. התנצלות מאולצת, תאיין דווקא משמעותה של התנצלות כנה.

60.               טעון זה נדחה על אתר. בכל הכבוד ל"הארץ", מחובתו לנהוג, לעניין פרסום החלטת בית הדין, כפי ההחלטה, ואין  נפקא מינא, מהן תחושותיו הסובייקטיביות של העיתון. בבחינת נסיבות העניין, נשוא התיק, לא ירדתי לסוף דעת טיעון "הארץ", על שום מה אין זה ראוי שההתנצלות, כמות שהיא, תהא כנה.

61.               באשר לערעורו הנגדי של דיין, תהא החלטתנו קצרה, משום העובדה שהדברים מכוונים כנגד החלטות בית הדין קמא, המבוססות על הראיות אשר הובאו בפניו.

62.               ליית מאן דפליג, כי לבית הדין דלמטה היה את הכלים להחליט, כפי שהחליט. בית הדין קמא שמע עדים, קיבל ראיות והתרשם מהם בהתרשמות בלתי אמצעית, שעה שאנו, מטבע היותנו ערכאת ערעור, נעדרים כלים אלה. משום זאת לא נוכל להיעתר לאותו חלק בערעור, המתייחס לקביעה ההחלטית כי דיין לא הרים את נטל ההוכחה לעניין העבירה, עפ"י הסעיף 4(א) לתקנון.

63.               גם טענת הערעור השנייה, זו הגורסת, כי עלינו להתערב בהחלטה דלמטה, לעניין השארת שיקול הדעת ל"הארץ", באיזה עמוד לפרסם ההתנצלות, בצד קביעת העיתון, מהי הבלטה ראויה, נדחית על ידינו.

64.               סוף דבר בענייננו, לאחר שהחלפנו דעות בינינו לבין עצמנו, משנבדקו ונבחנו טענות הצדדים לכאן ולכאן, אל מול החלטותיו של בית הדין דלמטה, ומשמצא, בסופם של דברים, כי לא נפל כל פגם מהותי בהחלטות, אציע לחברי להרכב לדחות את שני הערעורים שבפנינו, כאחד.

65.               ניתן והודע בהעדר הצדדים, ביום 14 בנובמבר, 2011.

סיקור ידוענים

ידוענים הם תופעה בולטת בתרבות הפופולארית העכשווית, שמרכזיותה הולכת וגוברת – הן בדמות גידול בהיקף הסיקור והחשיפה, בכוח הכלכלי ובהשפעה החברתית של כוכבי בידור מסוגים שונים, והן בדמות התפשטות אופני הסיקור התקשורתי, דפוסי ניהול התדמית והתפיסות הציבוריות האופייניים לכוכבי בידור לתחומים נוספים, דוגמת פוליטיקה, עסקים, עיתונאות ואף פשע. מרכזיות זאת מקבלת משנה תוקף בתרבות הפופולארית של בני נוער, בדמות תופעות של הערצה של כוכבי בידור.

סיקור תקשורתי של ידוענים הוא זירה מבוזרת, הכוללת טקסטים מערוצים, סוגות ומבני השתתפות שונים ומגוונים. בתחילת תהליך הלמידה, יוצג מגוון זה (לשם כך, ניתן לבקש מהתלמידים להציג דוגמאות לידוענים ישראליים ולטקסטים תקשורתיים דרכם נחשף הציבור למידע עליהם):

טורי רכילות, ראיונות אישיים וכתבות דיוקן בעיתוני בידור, שבועונים, ירחונים, או מוספים שבועיים (פנאי פלוס, ראש אחד, 7 לילות); כתבות מצולמות, ידיעות וראיונות במגזיני חדשות בידור טלוויזיוניים ואף במהדורות חדשות "רגילות" טלוויזיוניות; תוכניות טלוויזיה המתמקדות בהצגת דיוקן אישי של כוכבי בידור, בין אם בפורמט של ראיון אישי או בפורמט דוקומנטרי (סמול טוק, עד הבית עם גיל ריבה, אנשים, יום בחיי...); בלוגים המוקדשים לרכילות ולסיקור של עולם הבידור (עמרי חיון); עמודי פייסבוק, חשבונות טוויטר ואינסטגרם של ידוענים; פרסומות, סרטים, תוכניות טלוויזיה, קליפים מוסיקליים בהשתתפות ידוענים...

עומרי חיון היה רוצה לעמוד על שתי רגליו במקום הכי גבוה בעולם ולצעוק מילה אחת - "סליחה!"

בולגר הרכילות המפורסם יוצא בימים אלה למסע ארוך ולא פשוט לשיקום חייו. וחשוב לו להגיד לכל האנשים שהושמצו על ידו בבלוג הפופולרי שלו שהוא מצטער ומבין את הטעויות שעשה. אחרי שאושפז בבית חולים פסיכיאטרי - חיון רוצה לצאת לדרך חדשה וזקוק לתמיכה של האנשים הקרובים לו כדי לא ליפול שוב.

נפגשתי איתו בדירה הקטנה של אמו, מירי, ואחיו, מתן - שני האנשים היחידים שנותרו לו בעולם. שני האנשים שרק לפני שבועות אחדים הוא האשים בהתעללות

ובגניבת כספים, ובשידורים החיים שהעלה בבלוג שלו הרבה להכפישם. "התפרקתי, התחלתי לדבר שטויות, לא הייתי אחראי למעשים שלי", הוא אומר בראיון ראשון מאז התפוצצות הפרשה. "מי שלא היה במאניה־דיפרסיה לא יכול להבין כמה שזה מזעזע. הייתי בטוח שכולם רוצים לפגוע בי, ובכל יום הוספתי עוד שם לרשימה של אלה שרודפים אחריי. אייל גולן, נפתלי בנט, גיא לרר, רני רהב, יורם זק, דנה רון, מי לא. סיפרתי לעצמי סיפורים והאמנתי שהם אמיתיים".

http://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4872205,00.html

קולנוע תיעודי

סרט דוקומנטרי – "זבוב על הקיר"

סרט המבקש להציג מציאות והקהל חש כאילו הוא חווה את האירוע זאנר זה ממשיך את דרכו של הקולנוע התיעודי הקלאסי אבל הוא מוותר על קריינות ועל כתוביות המנחות את הקהל ונותן מקום לפרשנות עצמית של הקהל.

מושגים מתוך הזירה :

סרטי דיוקן – סרטים המשרטטים דמות מסוימת , סרטים אוטוביוגרפיים אלו הם סרטים המתמקדים בביוגרפיה של היוצר או משתמשים בה כחלק מרכזי בסרט.

סרטי מסע – סרטים המתמקדים בתהליכים שונים

הכיתה כזירת תקשורת

הכיתה כזירה תקשורתית כל פעולה אנושית היא בעלת ערך קומוניקטיבי (במכוון או שלא במכוון, במודע או שלא במודע), האופן שבו אנו מתלבשים, נוהגים בכביש, מתנהגים בכיתה. המושג תקשורת נגזר משורש ק-ש-ר, מה שמצביע על משמעותו הבסיסית – קיום של קשר בין בני האדם. תקשורת מתרחשת כאשר אדם אחד מעביר לאדם אחר רגשות, מידע, משאלות וכדומה. התקשורת היא אירוע חברתי המתקיים באמצעות מערכת של סימנים מוסכמים שהיחסים בינם לבין התכנים קובעים את טיבו של תהליך התקשורת. קיימים מספר מודלים של תקשורת שדנים בהעברת המסר מהמוען לנמען ובחלקם לנמען יש יכולת להגיב. המודל הראשון שעסק ביחסי מסר המועבר ממוען לנמען הוא המודל של לאסוול. הארולד לאסוול חקר את התעמולה הנאצית בזמן מלחמת העולם הראשונה והגיע למודל: מי---אומר מה----למי----באיזה ערוץ----באיזו השפעה ניתן ליישם אותו בעיקר על תהליך של פרסום או תעמולה פוליטית. לדוגמא בזמן הבחירות האחרונות הקמפיין של המחנה הציוני העביר מסר: מי = המחנה הציוני (בוז'י וציפי) אומר מה = אנחנו עדיפים על פני האחרים למי = קהל הבוחרים באיזה ערוץ = שלטי חוצות מה ההשפעה = שהקהל יצביע .

מודל דה פלר - מודל דה פלר הוא מודל תהליכי מעגלי. המודל מכפיל את מודל שאנון וויבר, והופך אותו למעגל . ניתן ליישם אותו על מקדולנדס : מוען - מקדולנדס אומר שמקדולנדס טעימה משדר - ערוץ mako מקלט - ערוץ 2 נמען - הקוראים מודל זה הוא מעגלי חוזר על עצמו כמה פעמים . מודל פיסק - מודל זה עוסק בתוכן הטקסט והמסר ופענוחו על ידי הנמען .
דוגמה למודל פיסק ארץ נהדרת המוען = הכותבים של ערוץ 2 הנמען= הצופים המסר= שעובר בין המוען לנמען טוקבקים ועוד . מציאות חיצונית = אני ישראלי

הומור וקליפים ויראליים

אלו תיאוריות מרכזיות מופיעות בחקר ההומור?

בזירת ההומור ישנן שלוש תיאוריות :

תיאורית  העליונות – אפלטון אמר שאנשים צוחקים בעיקר על חולשות ועל בורות של אנשים חלשים מהם.

עוד הוא אמר שיש להיזהר מהצחוק בגלל שהוא עלול להכיל רוע .

כל אדם או קבוצה חברתית שואפים לחוש עליונות באמצעות הנמכת האחר .

תיאורית  ההרפיה – זיג מונד פרוד דיבר על הומור כדרך מקובלת מבחינה חברתית כדי  לבטא תוקפנות שהחברה אוסרת.

כלומר ההומור מאפשר לבטא נושאים אסורים באופן עקיף.

תיאורית אי הלימה – תיאוריה זו מניחה שקיימים שני תחומים שונים שלא מסתדרים זה עם זה ולכן גורמים לנו לצחוק.

·        אי ההבנה בין שני התחומים הוא הגורם לשעשוע

·        תיאוריה זו מתמקדת בטקסט הקומי  עצמו ולא במוען או בנמען .
https://www.youtube.com/watch?v=dWKaIb001Qo&t=384s